Etude Habima

May 20, 2017

הבריכה הרבועית יושבת בכיכר הבימה גילה את עצמה בשקט לאורחים לא חשדנים. הרגולריות הגאומטרית הושלמת על ידי, לצד מהמסגרת המלאכותית הבלתי נראה, הכבידה הפעילה באופן יחיד במים, כך שהכל נח במישור אופקי גרידא. יש לחומר ההומוגני הזה עוצמה מקסימה כלשהו לא רק שהעיניים שלי קבועים בו בעוד שרגליים שלי ממשיכים להתקדם, אלא גם שהילד הרעשני הקופץ מעלה-מטה בא להפסקה לחלוטין פתאום כשנוחת בדיוק בקצת הבריכה. נדמה שהזמן והמרחב קפואים יחד איתו, והעולם מורכב רק מילד הקסום ומהורהר על המים הרבי-חן. למרות התמונה הסטטית, אני חש מתח פנימי עצור – יש משהו שרוצה לבצבץ – אולי דמיוני אולי בתוכי. נניח שזה מקיים במציאות, אז איך לשבור את שווי המשקל הלא-יציבה? יש רק לתת דחיפה עדינה בגבו…

The even-sided oblong pool embedded on the Habima square, the latter of which unobstructed by the former’s existence, quietly reveals itself to the unsuspecting passers-by. The geometric regularity is completed by, besides the artificial framework hidden on the ground, the gravity uniformly applied on this homogeneous substance of water, so that the entire surface lies purely on the two-dimensional horizontal plane. What enchanting power emanates from it, that not only its charming image remains on my mind from thereon, but also that annoying boy running around all over the place a minute ago, comes to a complete halt the moment he reaches the edge of the silent pool. It seems he is freezing the time and space around him too; my world shrinks to a static image of the contemplative boy looking into the shallow but infinite water. Yet, a kind of restrained internal tension stirs and swells – perhaps imagined. Suppose it does exist, then how can I break it free from the unstable equilibrium? How can I release the restless soul? I know. It takes only a gentle push on his back, which I could hardly forbear.